عمرو زكريا خليل
21/09/2008, 02:07 PM
הג'האד באסלאם: דברים על דיוקם
מאת: עמר זכריא *
האירועים הטראגיים של ה-11 בספטמבר 2001 נוצלו על-ידי אויבי האסלאם לפתיחת מסע להשחרת פניו ולסילוף מסריו. הסילוף העיקרי הוא בייחוס תכונה מובנית של אלימות לדת האסלאם ולמיליארד וחצי מאמיניה. בהקשר זה נטען כי ה"ג'האד" מהווה קריאה לשפיכות דמים ולרצח. במפגשיי עם בני נוער מישראל, הצטערתי צער רב להיווכח כי מסרים מסולפים אלה קנו אחיזה בתודעת רבים מהם. אני מצר על כך, כי הבנה נכונה של אופיים האמיתי של הדת והציוויליזציה של האסלאם עשויה לתרום להסרת מחיצות ולקירוב לבבות. אני מקווה שהרשימה הקצרה להלן תסייע להבהרת מושג מפתח חשוב זה.
השייח' יוסף אל-קרדאוי, אחד מחכמי דת האסלאם הבולטים בדורנו, גורס כי שורש המילה "ג'האד" הוא "ג'הד", שפירושו מאמץ. המוסלם נתבע להשקיע מאמץ סבלני להגנה על דתו בכל זמן ובכל מקום. קיימים כמה סוגי ג'האד, במשמעות של השקעת מאמץ ומאבק, ובראשם המאבק בנפש, ב"עצמי": חייב המאמין להיאבק בתאוות הנפש, המפתות אותו לחולל דברים רעים. עליו לשמור על עיקרי הדת, ולא לסטות מדרך הישר. לאחר המאבק בנפש, נתבע המאמין למאבק בשטן השואף להטותו מדרך הישר, לאחריו – מאבק בעוול ובשחיתות בחברה, ורק בשורה האחרונה – מאבק בכופרים ובחנפנים.
האמאם אבן אל-קיים מחלק את הג'האד ל-13 דרגות, על פי סדר חשיבותן: ארבע מהן למאבק בנפש, שתיים למאבק בשטן, שלוש למאבק בשחיתות ובעוולות החברתיות, וארבע למאבק בכופרים.
המעיין בטקסטים ימצא כי קיים הבדל מהותי בין הג'האד לבין עצם הלחימה. כל מוסלם חייב להיות "מוג'אהד" (נאבק באחד מסוגי המאבק הנזכרים לעיל: מאבק בנפש, מאבק בשטן, וכו'), אך אינו חייב להיות לוחם, אלא בעת הצורך. בקוראן פסוקים רבים הקוראים לג'האד, אך עיון מושכל בהם יבהיר שאין הכוונה בהכרח ללחימה.
רק לאחר ה"הג'רה" (הגירת הנביא ממכה לאל-מדינה) התיר אללה למוסלמים, שהוצאו מבתיהם בדרכי עושק, להגן על עצמם ועל קודשי המוסלמים, הנוצרים והיהודים: "למאמינים אשר מכריזים עליהם מלחמה ניתנת בזאת רשות (להשיב מלחמה), כי נגרם להם עוול. אלוהים יכול יוכל לחוש לעזרתם. הם אשר גורשו ממושבותיהם בלא צדק, רק על שום שאמרו ריבוננו הוא האלוהים. אלמלא הדף אלוהים את האנשים, אלה בידי אלה, היו נהרסים מנזרים וכנסיות ובתי כנסת ומסגדים, אשר מרבים להזכיר בהם את שם אלוהים. אלוהים יושיט עזרה לכל החש לעזרתו. הן אלוהים חזק ואדיר" (סורת אל-חג', 39-40).
אחר כך ציווה אללה את המוסלמים להילחם במי שנלחם בהם, ולא להילחם במי שנכנע: "הילחמו למען אלוהים (ב)אשר יילחמו בכם, ואל תשלחו יד. אלוהים אינו אוהב את השולחים יד" (סורת הפרה, 190). ועוד הוא אומר: "הילחמו בהם עד אשר לא יתאנו לכם עוד, ודת הכל תהיה לאלוהים". הקוראן גם קורא להילחם כדי להציל את החלשים, הזקנים, הנשים והילדים: "מה לכם כי לא תילחמו למען אלוהים ולשם האנשים והנשים והילדים הנרדפים, האומרים: ריבוננו, הוציאנו מן העיר הזאת אשר בני עוולה הם יושביה, ותן לנו מאתך מגן, והקם לנו מאתך מושיע". האסלאם אינו קורא לרצח. הוא קורא להפסקת הלחימה עם יישוב הסיכסוך: "אלוהים השיב את הכופרים אחור בפחי נפש. דבר לא צלח בידם, ואלוהים חסך למאמינים את נטל המלחמה".
הנביא מוחמד לא אהב מלחמה לשמה, ואמר לחבריו: "אל תקוו לפגוש את האויב, ושאלו בריאות מאלוהים. ואם תפגשו את האויב תהיו סבלנים, כי גן עדן נמצא תחת צללי החרבים". ועוד אמר הנביא: "אלוהים אוהב את השמות עבד אללה, עבד אל רחמן, ושונא את השם חרב (מלחמה). אבל אם האויבים תוקפים את המוסלמים וקודשיהם, אזי המלחמה היא חובה. האם לא תילחמו באנשים אשר הפרו את שבועותיהם וזממו לגרש את השליח? הן מלכתחילה הם הראשונים להתגרות בכם".
אך גם אם המצב מגיע לכדי מלחמה, הרי קיים מוסר לחימה ויש תנאים שצריך לכבדם: אסור בתכלית להרוג ילדים וזקנים, נזירים, איכרים וסוחרים; אין לבגוד ולבצע לינץ'; אין לחלל גופות, להרוס מיבנים, להרעיל בארות ולהצית שדות.
אחזור ואבהיר כי הג'האד באסלאם הוא בראש ובראשונה מאמץ של המאמין להיאבק בנפשו, בפיתויי היצר הרע ובעוולות החברה. האשמה המוטחת באסלאם, בהקשר של הג'האד, כי הוא מתאפיין באלימות מעצם מהותו, היא האשמת סרק נבערת והכללה גסה, המסתמכת על מעשי זדון של קיצונים מקרב מאמיני האסלאם, שכמותם אתה מוצא בכל דת ובכל חברה.
מאת: עמר זכריא *
האירועים הטראגיים של ה-11 בספטמבר 2001 נוצלו על-ידי אויבי האסלאם לפתיחת מסע להשחרת פניו ולסילוף מסריו. הסילוף העיקרי הוא בייחוס תכונה מובנית של אלימות לדת האסלאם ולמיליארד וחצי מאמיניה. בהקשר זה נטען כי ה"ג'האד" מהווה קריאה לשפיכות דמים ולרצח. במפגשיי עם בני נוער מישראל, הצטערתי צער רב להיווכח כי מסרים מסולפים אלה קנו אחיזה בתודעת רבים מהם. אני מצר על כך, כי הבנה נכונה של אופיים האמיתי של הדת והציוויליזציה של האסלאם עשויה לתרום להסרת מחיצות ולקירוב לבבות. אני מקווה שהרשימה הקצרה להלן תסייע להבהרת מושג מפתח חשוב זה.
השייח' יוסף אל-קרדאוי, אחד מחכמי דת האסלאם הבולטים בדורנו, גורס כי שורש המילה "ג'האד" הוא "ג'הד", שפירושו מאמץ. המוסלם נתבע להשקיע מאמץ סבלני להגנה על דתו בכל זמן ובכל מקום. קיימים כמה סוגי ג'האד, במשמעות של השקעת מאמץ ומאבק, ובראשם המאבק בנפש, ב"עצמי": חייב המאמין להיאבק בתאוות הנפש, המפתות אותו לחולל דברים רעים. עליו לשמור על עיקרי הדת, ולא לסטות מדרך הישר. לאחר המאבק בנפש, נתבע המאמין למאבק בשטן השואף להטותו מדרך הישר, לאחריו – מאבק בעוול ובשחיתות בחברה, ורק בשורה האחרונה – מאבק בכופרים ובחנפנים.
האמאם אבן אל-קיים מחלק את הג'האד ל-13 דרגות, על פי סדר חשיבותן: ארבע מהן למאבק בנפש, שתיים למאבק בשטן, שלוש למאבק בשחיתות ובעוולות החברתיות, וארבע למאבק בכופרים.
המעיין בטקסטים ימצא כי קיים הבדל מהותי בין הג'האד לבין עצם הלחימה. כל מוסלם חייב להיות "מוג'אהד" (נאבק באחד מסוגי המאבק הנזכרים לעיל: מאבק בנפש, מאבק בשטן, וכו'), אך אינו חייב להיות לוחם, אלא בעת הצורך. בקוראן פסוקים רבים הקוראים לג'האד, אך עיון מושכל בהם יבהיר שאין הכוונה בהכרח ללחימה.
רק לאחר ה"הג'רה" (הגירת הנביא ממכה לאל-מדינה) התיר אללה למוסלמים, שהוצאו מבתיהם בדרכי עושק, להגן על עצמם ועל קודשי המוסלמים, הנוצרים והיהודים: "למאמינים אשר מכריזים עליהם מלחמה ניתנת בזאת רשות (להשיב מלחמה), כי נגרם להם עוול. אלוהים יכול יוכל לחוש לעזרתם. הם אשר גורשו ממושבותיהם בלא צדק, רק על שום שאמרו ריבוננו הוא האלוהים. אלמלא הדף אלוהים את האנשים, אלה בידי אלה, היו נהרסים מנזרים וכנסיות ובתי כנסת ומסגדים, אשר מרבים להזכיר בהם את שם אלוהים. אלוהים יושיט עזרה לכל החש לעזרתו. הן אלוהים חזק ואדיר" (סורת אל-חג', 39-40).
אחר כך ציווה אללה את המוסלמים להילחם במי שנלחם בהם, ולא להילחם במי שנכנע: "הילחמו למען אלוהים (ב)אשר יילחמו בכם, ואל תשלחו יד. אלוהים אינו אוהב את השולחים יד" (סורת הפרה, 190). ועוד הוא אומר: "הילחמו בהם עד אשר לא יתאנו לכם עוד, ודת הכל תהיה לאלוהים". הקוראן גם קורא להילחם כדי להציל את החלשים, הזקנים, הנשים והילדים: "מה לכם כי לא תילחמו למען אלוהים ולשם האנשים והנשים והילדים הנרדפים, האומרים: ריבוננו, הוציאנו מן העיר הזאת אשר בני עוולה הם יושביה, ותן לנו מאתך מגן, והקם לנו מאתך מושיע". האסלאם אינו קורא לרצח. הוא קורא להפסקת הלחימה עם יישוב הסיכסוך: "אלוהים השיב את הכופרים אחור בפחי נפש. דבר לא צלח בידם, ואלוהים חסך למאמינים את נטל המלחמה".
הנביא מוחמד לא אהב מלחמה לשמה, ואמר לחבריו: "אל תקוו לפגוש את האויב, ושאלו בריאות מאלוהים. ואם תפגשו את האויב תהיו סבלנים, כי גן עדן נמצא תחת צללי החרבים". ועוד אמר הנביא: "אלוהים אוהב את השמות עבד אללה, עבד אל רחמן, ושונא את השם חרב (מלחמה). אבל אם האויבים תוקפים את המוסלמים וקודשיהם, אזי המלחמה היא חובה. האם לא תילחמו באנשים אשר הפרו את שבועותיהם וזממו לגרש את השליח? הן מלכתחילה הם הראשונים להתגרות בכם".
אך גם אם המצב מגיע לכדי מלחמה, הרי קיים מוסר לחימה ויש תנאים שצריך לכבדם: אסור בתכלית להרוג ילדים וזקנים, נזירים, איכרים וסוחרים; אין לבגוד ולבצע לינץ'; אין לחלל גופות, להרוס מיבנים, להרעיל בארות ולהצית שדות.
אחזור ואבהיר כי הג'האד באסלאם הוא בראש ובראשונה מאמץ של המאמין להיאבק בנפשו, בפיתויי היצר הרע ובעוולות החברה. האשמה המוטחת באסלאם, בהקשר של הג'האד, כי הוא מתאפיין באלימות מעצם מהותו, היא האשמת סרק נבערת והכללה גסה, המסתמכת על מעשי זדון של קיצונים מקרב מאמיני האסלאם, שכמותם אתה מוצא בכל דת ובכל חברה.